גלים أمواج חדשות כיף

חתונתו של יעקב

חתונתו של יעקב {{{en:'back',he:'חזרה',ar:'الرجوع'}[Unit.Lang] || 'חזרה'}}
חתונתו של יעקב1חתונתו של יעקב2מקור האגדה3סדר הסיפור4ברחל בתך הקטנה5מידה כנגד מידה

חתונתו של יעקב

עיבוד: שָׂרִית זוּסְמָן | איור: לירון חדד

חתונתו של יעקב
חתונתו של יעקב לירון חדד

יַעֲקֹב רץ כפי שלא רץ מֵעולם.

הוא היה "יושב אוהלים", כָּרוּך אחרי אימו רִבְקָה, ועכשיו הוא בִּמְנוּסָה. לא הייתה לו ברירה, מִפּנֵי שהוא רימה, הוא התחפּשׂ לאחיו הבְּכוֹר עֵשָׂו וכך, בְּמִרְמָה, קיבל מאביו יִצְחָק אֶת הבּרָכה החשובה, ברכה השמורה לִבְכוֹר המשפחה!

רִבְקָה הִזדרזה לֶארוז ליַעֲקֹב תיק וּבו צֵידה לַדֶרך ואמרה: "יַעֲקֹב בני, בְּרח מהר מִפּנֵי אחיךָ עֵשָׂו, 'איש יודע צַיד, איש שָׂדֶה', בְּרח לחָרָן לְבֵיתו של דוֹדְךָ, הֲרֵי הוא אחי, שְמוֹ לָבָן האֲרַמִי. שֵב שָם ימים אחדים, והאֵל יהיה בְּעֶזְרְךָ."

ויַעֲקֹב רץ כפי שלא רץ מעולם.

 

אחרֵי לילה ויום הוא הִגיע סוף-סוף לחָרָן. שָם ליד הבְּאֵר פגש אֶת רָחֵל, בִּתו של לָבָן, וּבָרֶגע שנִפְגְשו מַבְּטיהם ליד האבן הגדולה שסָתמה אֶת הבְּאר – התאהבו.

פָּנה יַעֲקֹב לְדוֹדו, לָבָן האֲרַמִי, וּביקש לָשֵׂאת אֶת רָחֵל לאישה: ""אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל תמורת רחלבִּתְּךָ הַקְּטַנָּה."

לָבָן הִסכּים מיד, הצעה מצוּיֶנת, אמר בְּלִבּו, אַרוויח רועֵה צֹאן לְשֶבע שָנים!

אך לִפנֵי שלָחצו אֶת היד להסכמה, הִבּיט יַעֲקֹב לתוך לוֹבֶן עֵינָיו של לָבָן וחידד מילותיו:

 

"לָבָן, אֶעֱבָדְךָ... בְּרָחֵל" – בְּרָחֵל וְלֹא בַּאחותה לֵאָה, אֶת רָחֵל אני מבקש, ולא אֶת אחותה לֵאָה.

"בִּתְךָ" – כלומר, רָחֵל בִּתךָ, שלא תָבִיא אַחֶרֶת מִן הַשוּק וּשְמָה רָחֵל.

"הַקטנה" – שלא תחֲלִיף שְמוֹתָן זוֹ בְּזוֹ. שלא תִקרא ללֵאָה רָחֵל, שלא תִתבּלבּל.

ולָבָן האֲרַמִי חִייֵך וצהל – מוּסכּם!

מִכּוח אהבתו אֶת רָחֵל הפך יַעֲקֹב מִיושֵב אוהלים לְרועֵה צֹאן מִצטַיֵין. הָעֵדר הִשתַבֵּח, הצֶמר גָדַל, הכְּבָשׂים הִתרַבּוּ וּפָעוּ, ולָבָן האֲרַמִי וכל תוֹשָבֵי חָרָן שָׂמחו. וכל העֵת עָבד יַעֲקֹב קשֶה ולא הִתעַצֵל – כל כך אהב הוא אֶת רָחֵל.

תמו שֶבע השָנים, וּמֵרוב אהבה הן נִדְמוּ ליַעֲקֹב "כְּיָמים אֲחָדיםכמו ימים מעטים". עכשיו הרועֶה המצטיין מתחיל לַחתונה להתכונן!

 

בינתיים הולך לָבָן לְכיכּר הָעיר, אוסף אֶת כל אַנשֵי המקום וּמְשִׂיחַ להם בְּקול מְתַקתַק מְזִימה שֶרָקח:

"חברים יקרים, בְּוַודאי שַׂמתֶם לב שמֵאז הִגיע יַעֲקֹב אַחיָינִי הָאהוב אנו מוּצָפים בְּשֶפע וטוּב. בְּאֵרוֹתֵינו מְלֵאוֹת מֵי גשמים, פרחים וּמִינֵי דָגן צומחים, הצֹאן גָדֵל וּמִתרַבֶּה, הצֶמר משובח, הֶחָלב ניגָר וְנִשפּך. אִם תִרצו, אוּכַל לִדאוג שיַעֲקֹב יִישָאר איתנו שֶבע שָנים נוספות. זאת משׂימה פשוטה וקלה – אחליף לו ביום החתונה אֶת הכַּלה, בִּמְקום רָחֵל אֶת לֵאָה, ויַעֲקֹב לא יְוַותר, הוא יִישָאר, יעבוד, יְקַוֶוה וִייַחֵל עד שיקבל אֶת רָחֵל. רק כדי שאוּכל לִסמוך עליכם שלא תְגַלו ליַעֲקֹב אֶת הסוד, אני דורש מַשְכּוֹנוֹת (כסף, מטבּעות, אוצָרות). אֶשמור עליהם היטב, מילה של לָבָן זוֹ מילה, אחרֵי החתונה תְקַבּלו אֶת כל המַשכּוֹנות בַּחזרה!"

 

כל אַנשֵי המקום נתנו לו, ללָבָן האֲרַמי, כסף לָרוב. אך לָבָן האֲרַמי הרַמַאי אֶת המַשכּוֹנות שקיבל לא שמר, הוא קנה בהם אֶת כל צוֹרְכֵי החתונה: תרנגולים מְפוּטָמים, כלים נאים, תכשיטים לַנשים, מתנות לָאורחים.

לַחתונה הִתקבּצו האורחים מִקָרוב וּמֵרחוק, היין זָרם בְּשֶפע, וְלִבּו של יַעֲקֹב היה טוב עליו. וּכְשֶיָרד הלילה וְנִהיָה מאוחר, פתאום הִרגישו אַנשֵי הָעיר מין עִקצוּץ. "לא נעים", חשבו בְּלִבָּם, "יַעֲקֹב בחור טוב, הֵביא לנו שֶפע, וַאנחנו גומלים לו בְּהַסתָרת סוד?" הֶחליטו כולם פֶּה אחד לַעמוֹד בַּהֶסכּם שסיכמו עִם לָבָן, אך לִרמוז ליַעֲקֹב מי היא באמת הכּלה.

הם שרו בִּמְלוֹא גרון: "הָא לַיָא, הָא לַיָא!קריאת שִׂמחה בַּאֲרַמִית," וציפו שיָבין שהכּלה היא לֵאָה.

 

אך יַעֲקֹב אינו שָׂם לב, רק על רָחֵל הוא חושב. וּכְשֶקם אחרון האורחים מהשולחן, פָּנה יַעֲקֹב לְבֵיתו לפגוש אֶת רָחֵל, כַּלָתו. בַּחושך קרא לה "רָחֵל". הכּלה הייתה שקטה, וּמֵהִתרַגשוּת שָקע יעקב בְּשֵינה עמוקה. וּבַבּוקר, בְּאור היום, ראה שאֵינו נָשׂוּי לרָחֵל אֶלָא לַאחותה לֵאָה!

יַעֲקֹב הֶהָמום הִתרגז: "לֵאָה! רמאית בת רמאי, לא קראתי לָך 'רָחֵל' כל הלילה?! מדוע ענית?"

ולֵאָה החכמה ענתה: "יַעֲקֹב, יַעֲקֹב, אין מורֶה לְלא תלמידים, וַאני למדתי מִמורֶה טוב, מִמךָ!

כפי שעניתָ לאביךָ 'כן' כשקָרא לךָ 'עֵשָׂו', כך עניתי אני 'כן' כשקָראתָ לי 'רָחֵל'."

הבא