גלים أمواج חדשות כיף

חגים ומורשת נח דואג לחיות

חגים ומורשת
נח דואג לחיות {{{en:'back',he:'חזרה',ar:'الرجوع'}[Unit.Lang] || 'חזרה'}} חגים ומורשת
נח דואג לחיות1נח דואג לחיות2מקור האגדה3פעילות4בעלי חיים פעילי לילה

נח דואג לחיות

עיבוד: יַעֲרָה עִנְבָּר | איור: שרון נאור תג'ר

נח דואג לחיות
נח דואג לחיות שרון נאור תג'ר

שנה שלֵמה שָהוּ נֹחַ וּבָנָיו – שֵם, חָם וְיֶפֶת – בַּתֵיבה, שְנֵים עשָׂר חודשים תְמימיםשלמים. כל אותה שנה לא עצמו עַין ולא טעמו טעם שֵינה, לא הוא ולא בניו, לא בַּיום ולא בַּלַילה. נֹחַ מילֵא אֶת מִצְוַות האֵל וְכִינס בְּתֵיבָתו אֶת החיות כדי להציל אותן מהמבול, אך תפקידוֹ לא הסתיים בְּכך; היה עליו גם לִשמור על החיות וְלִדאוג להן עד שיעבור המבול, עד שיוּכל להשיב אותן אל הטֶבע. נֹחַ וּבָנָיו צריכים היו לתת לְכל חיה וחיה אֶת המזון שהיא זקוקה לו. החיות היו רבּות, וצוֹרְכֵיהן שונים וּמשונים.

 

מה אכלה כל חיה?

הגְמלים אהבו לֶאכול תֶבֶןקַש וּלהִתפּנק בְּלִיטוּפֵי דַבֶּשת. הפילים אהבו לֶאכול עֲנָפים. בְּעֶזרַת החֵדק היו מַכניסים אֶת הֶעָנף לַפֶּה, ואִם הוא היה טעים בִּמיוחד היו גוֹמְלים לְנֹחַ וּלְבָנָיו בְּמִקלַחת מְרַענֶנת הַיְִשֵר מֵהחֵדק.

 

החמוֹרים נֶהנו מֵאכילת שְׂעוֹרִים, שיבולים לְמִינֵיהן, ירוקות או צהובות, וּבִלבד שיהיו בְּכַמוּת גדולה. נֹחַ וּבָנָיו הִשתַדלוּ להאכיל אותם בִּמהירוּת, כדי להספיק וְלִברוח לִפנֵי שֶתִישָמע נְעִירת התודה מַחרישת האוזניים.

 

הצבאים אהבו צמחים, והצֶמח האהוּב עליהם היה הֶחָצָב. כאשר הִגיע לְאַפָּם רֵיח הַחצבים היו מְנַעְנְעִים בְּשִׂמחה אֶת קַרנֵיהם ואֶת זַנְבוֹתֵיהם.

 

המַאכָל המשוּנֶה ביותר שנָתְנו נֹחַ וּבָנָיו לַחיות היה זכוכית. כן, כן! הַיְּעֵנִים אכלו שִברֵי זכוכית ואבנים חדות וּזעירות. הם אהבו אֶת גֵירוד הזכוכיות בְּמוֹרַד הגרון, והִתעַנְגוּ עליו כמו על עיסוי מְפַנֵק. כְּשֶרָאו נֹחַ וּבָנָיו שֶהם נֶהנים כל כך היו צריכים להזכיר לְעַצמָם שלא לְנַסות זאת בְּעַצמָם בְּשום פָּנים וָאוֹפֶן!

 

שעות הארוחה

כך הִקפּידו נֹחַ, שֵם, חָם וְיֶפֶת להעניק לְכל חיה וחיה אֶת המַאכָלים האהובים עלֶיה. ולא רק בְּמִינֵי המַאכָלים הייתה חיה אחת שונָה מֵחֲבֶרְתה, אֶלָא גם בִּשעות הארוחה: האחת מְבַקֶשת אֶת סְעוּדתה בְּשעה אחת, ויש מי שרוצָה לֶאכול בִּשתיים, ויש בְּשָלוש, ויש בְּארבע, ויש מי שמְבַקֶשת לֶאכול בְּאֶמצע הלַילה, ויש מי שדוֹרֶשת ארוחה בִּשעת זריחה, וכך בְּכל שעה ושעה, בַּיום וּבַלַילה – אחת קורֵאת ואחת צוהֶלת, נועֶרת, נוהֶמת, גוֹעָה, מְצַיֶיצת או שואֶגת.

קשָה ותוֹבְעָנית הייתה עבודתו של נֹחַ בַּתֵיבה. הבָּנים עזרו כְּכל יְכוֹלתָם, ואף אֶחד מֵהם לא הִתלונן. ואוּלָם, בְּשעה שעובדים קשֶה כל כך, בלי רֶגע מנוחה, קורות גם תַקָלות...

 

האריה אהב לֶאכול בָּשׂר טרי ורך. פעם אחת הִתעַכּב קצת נֹחַ בְּהַאכָלָתו של האריה. מֶלך החיות זָעם וקָצף, הוא לא הֶאמין שמֵעִזים לאחֵר בִּסעודתו! הוא הֶחליט לְלַמֵד אֶת נֹחַ לֶקח. כְּשֶהִגיע נֹחַ ועִמוֹ נֶתַח בָּשׂר מפוֹאָר, הִתנַפּל האריה על נֹחַ ונשך אותו.

 

יָצא נֹחַ מִתָאוֹ של האריה כואב וצולֵע, גוֹנֵחַ וְנֶאנָח: "אָך, אָך, אָח, אָח. לא זוֹ בִּלבד שאני טורֵחַ כל כך, בְּסופו של דבר אני אפילו נִנְשָך..."

 

ועל כך נֶאמר בַּתוֹרָה: "וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ"בְּרֵאשִית ז' כג'.

הבא